היה בוקר.
השמש זרחה, קלות, על פניה הישנים של הנערה בת השבע-עשרה. היא היתה יפהפיה: פניה עדינים, תוויה נשיים, שיערה בלונדי, אשר גלש לה עד לגבה, ועיניה, שהיו עצומות עדיין, היו כחולות-ירוקות-זהובות. שמה היה ארז'בט.
אט-אט פקחה את עיניה, והתבוננה.
היא סברה כי עודנה חולמת, היות ומעולם לא היתה במקום. היא קמה בעצלתיים, פנתה קצת והסתכלה סביב. ככל שיכלה לקבוע ממבט ראשון, היתה זו מעין פינת חמד טבעית: אגם קטן, שנוצר מהתרחבותו של פלג מים קרירים ומחיים, המוקף בעצים גבוהים מסוגים שונים, ובכר דשא קטן מתחתיהם. הרחק ממערב, הבחינה ארז'בט בגבעות. או שאולי היו אלה הרים נמוכים. היא התקשתה לקבוע מה היה המרחק.
היא פסעה, וירדה לרחוץ במי האגם. והיה זה אך אז, כאשר שמה הנערה הצעירה את ליבה לעובדה, שהיתה עירומה לגמרי, מכף רגל ועד ראש. "נו, מילא", חשבה. "אם כבר חלום, אז לפחות שיהיה חלום טוב"... והיא הביטה לשמיים, מקווה שיש שם מישהו שקלט את המסר.
היא רחצה באגם הקריר, ובדיוק כאשר רחצה את פניה, שמעה לפתע רחש קל מאחוריה.
*
היה בוקר.
השמש זרחה, קלות, על פניו הישנים של הנער בן התשע-עשרה. מראהו היה נאה ונחמד: תווי-פנים רגילים, שיערו חום-שטני, ועיניו, שהיו עצומות עדיין, היו ירוקות עזות. שמו היה אדואר.
אט-אט פקח את עיניו, והתבונן.
הוא סבר כי עודנו חולם, היות ומעולם לא היה במקום. הוא קם בעצלתיים, פנה קצת והסתכל סביב. ממרחק מה, ראה קבוצת עצים. מאחר, שחוץ מהם היה האיזור לכל מלוא העין מלא רק בשיחים קטנים, החליט לשים את פעמיו אליהם.
קבוצת העצים היתה רחוקה מכפי ששיער ממבט ראשון, ומכיוון שכך גם גדולה יותר. דבר זה אך הגביר את עניינו להגיע אליהם. הוא הגיע, נכנס ביניהם, ולפתע, ראה...
מבטו נפגש במבטה, וכמו חלה אז התפוצצות בליבו.
הוא מעולם לא הרגיש כך עד עתה.
וגם היא.
כמוהו.
מעולם.
עד עתה.
אט-אט קרב אליה הנער, הושיט אליה את ידו ואמר, בעודו מסמיק "אני אדואר. ואת?" "ארז'בט. ו... מאיפה באת?" שאלה אותו, בעודה לוחצת את ידו, ומסמיקה אף היא, והוא השיב: "אני... פשוט, התעוררתי שם. מעבר לעצים. יש שם מישור גדול של שיחים. ו... ואת?" "אני - פשוט התעוררתי כאן. זה כל מה שאני יודעת. ו... מה אתה חושב שזה?" שאלה אותו. "אני יודע... חלום?" "של מי?" הקשתה, והוא השיב: "מה... מה זה חשוב, אר... ארז'בט שלי? העיקר, שאנחנו יחד"... והיא הסכימה עימו.
עבר עוד רגע, עד שלפתע חדרה אליהם ההכרה בדבר היותם עירומים, זה מול זו. אולם - אחרי הסמקות הדדיות, החליטו להותיר את המצב כמות שהוא. אחרי הכל, מי ידע?
*
לעת ערב, ישבו הנער והנערה על האדמה חבוקים, כפות רגליהם משתכשכות במי-האגם הזכים. מעולם לא תיארה לעצמה ארז'בט, שתהיה מסוגלת כך, ממש, לשבת חבוקה עם נער, שניהם עירומים. ואף הוא הופתע: תמיד היה בטוח, שכאשר יהיה נתון במצב זה, ירגיש הכרח "להמשיך הלאה", לדברים האחרים, הנוספים, הנסתרים, המושכים. והנה - יושבים הם שם, כך, מדברים ביניהם, מדי פעם מחליפים נשיקה קטנה - ואין גבול לאושרם.
בארץ בה היו - יהיו אשר יהיו שמה ומקומה - היתה היממה קצרה כפליים, מכפי שהיתה בעולם המוכר לנו. ועל-כן, יכלו שניהם לראות מספר כפול של שקיעות, וזריחות - ולילות.
ותוך ימים ספורים, התאימו עצמם לסדר זריחות חדש זה, והיו ישנים בשעות החשכה, וערים בשעות האור. כלומר, כך היה בתחילה. עד מהרה, גילו כי הם מדברים עמוק אל תוך הלילה, ולפעמים גם אל תוך הבוקר שלמחרת. בתחילה סיפרה ארז'בט, כי נולדה בבודפשט שבהונגריה, ואילו אדואר סיפר, כי נולד בשטרסבור, אשר על הנהר ריין. אולם, עד מהרה שכחו כל זאת, ואם היה שואלם מי, איך וכיצד זה הגיעו שמה, היו עונים מיד כי תמיד חיו שם. כי כיצד זה יכלו להעלות על דעתם כעת, כי היה זמן בו לא הכירו, ולא ידעו זה על זו, וזו על זה? עבורם, תקופה קדומה מעין זו מעולם לא היתה. הם הכירו תמיד, ומאז ומתמיד חיו יחדיו, שם, ליד האגם.
ויהי יום השלושים ושלושה למועד פגישתם, באמצע הלילה היה הדבר, וארז'בט אמרה אז לאדואר "אדואר - בוא, בוא נמשיך מעבר לנשיקות! כה חפצה אני, לדעת מה בעולם זה קיים עוד!!" ואז, חיבקה אדואר, שם את פיו על פיה, ואת ידו על גבה...
וכך נפלו הם על האדמה, חבוקים,
ואז, אהבו הם לראשונה.
לראשונה!
אור מנצנץ!
אור מנצנץ!
אור מנצנץ!
אור מנצנץ!
בבריאת האדם!
בבריאת האדם!
כי כל יציר נברא,
בצלם אבי האדם!
וירא את האהבה -
וירא את האהבה -
אור מנצנץ.
אור מנצנץ.
ויאמר לכולם: אהבו,
כעת.
=====================================================
היה זה בוקר.
לפתע התעורר אדואר. בחיוך קל של אושר על שפתיו, הסתובב קלות לעברה של ארז'בט -
והיא לא היתה שם!!
במקום, בו היתה תמיד - היה רק קיר.
קיר חדרו של אדואר.
שום עצים. שום דשא. שום אגם. רק חדרו, המוכר לו מימים-ימימה.
האם היה הכל חלום?
האם הכל נגוז פתאום?
כל הדברים שזה לזו אמרנו,
כל הפעמים, אשר כה אהבנו,
לאן, נעלם הכל?...
לאן, נעלם הכל?
ואז, באו דמעותיו. לעולם, לעולם לא יראנה עוד...
ואז, חלפה בו המחשבה: אי שם, חייבת ארז'בט להיות. אי-שם. וגם היא התעוררה עכשיו, וגם היא חסרה אותו. ארז'בט, ארז'בט שלי, האם תשמעיני?
חיי השגרה המוכרים לו התחדשו. שוב עבודה, לימודים, משפחה... ואיך יתרכז באלה? הלא, ארז'בט מצפה לו, בהונגריה, שיבוא אליה לקחתה... או אולי, כבר ויתרה על כך? לפתה המחשבה כצבת קפואה ומפחידה את ליבו.
לא! גם היא אהבה אותו. איש מהם לא יניח לזה, הוא היה בטוח בכך.
או שאולי, היא כבר בצרפת. אולי באה לשטרסבור. היה אפוא מסתובב ימים וחצאי ימים, מסתובב ללא מטרה בחוצות עירו, אולי יראנה. אולם - שום דבר.
וכעבור מספר שבועות, הוציא את מירב כספו על כרטיס טיסה לבודפשט - וטס. ולמן הרגע שבא שמה, היו כל מחשבותיו מוקדשות לדבר אחד: למצוא אותה. את אהובתו.
אני הולך בעיר זרה,
ומקווה למצוא אותך, אהובה,
כי לך אתן את חיי.
כל המילים שאמרנו,
כל הפעמים שאהבת-אמת טהורה חווינו,
הכיצד ייתכן, כי היו אך חלום בלבד?
כל המילים שאמרנו,
כל הפעמים שאהבת-אמת טהורה חווינו,
לא ייתכן כי היו אך חלום, בלבד.
ואני חוצה רחובות,
עובר בכיכרות,
עוברן שוממות, כי את אינך שם,
עוברן שוממות, שוממות,
כי את אינך שם עוד.
אותך אהבתי כל-כך, היו אלה ימים נפלאים.
וכעת מתפלל אני לכך, שלעולם לא היו חולפים, הימים.
אני הולך בעיר הזאת,
מחפש את עקבות האהובה,
את עקבות האהובה.
כי אם את עוד כאן, אמצאך...
ואולי, לא היית, מעולם.
ואולי, לא היית, מעולם.
מעולם!
*
מחפש אני, אהובה,
נערה כה יפה,
שיערה זהוב, כאור וכדבש,
עיניה הן היפות ביותר בעולם.
שיערה זהוב, כאור וכדבש,
עיניה הן היפות ביותר בעולם.
אמור נא לי, אתה הזקן החכם,
כלום ראית את היפה מכולן?
אם אומנם ראיתנה, לנצח תזכור,
על כן, בבקשה, אנא אמור.
אם אומנם ראיתנה, לנצח תזכור,
על כן, בבקשה, אנא אמור.
*
היה זה בוקר.
לפתע התעוררה ארז'בט. בחיוך של אושר על שפתיה, הסתובבה קלות לעברו של אדואר -
והוא לא היה שם!!
במקום, בו היה תמיד - היה רק קיר. קיר חדרה של ארז'בט.
שום עצים. שום דשא. שום אגם. רק חדרה, המוכר לה מימים ימימה.
איך ייתכן כי נעלמה לה,
האהבה שבי משלה?
הרי רק אתמול זה עם זו היינו,
נער ונערה?
איך ייתכן כי הכל גז,
כחלום, כהזיה פרועה?
הרי הכל, כה ממשי הוא,
הדשא, העצים, האהבה...
היכן - האהבה? היכן - האהבה?
לאן נעלמת כך?
כל חיי לבד,
נראים כשגיאה.
איך ייתכן כי נעלמה לה,
האהבה שבי משלה?
הרי הכל, כה ממשי הוא,
הדשא, העצים, האהבה...
ואז, באו דמעותיה. כי היא הבינה שלעולם, לעולם לא תראהו עוד...
ואז, חלפה בראשה המחשבה: הרי, אולי, גם אדואר קיים, בדיוק כמוה, וגם הוא התעורר עכשיו, ו...
ו...? ומה?
אולי יבוא הנה, להונגריה...
הו, אדואר שלי! בוא אלי, אהובי... בוא...!
חיי השיגרה המוכרים לה התחדשו. שוב לימודים, בית, משפחה, דאגות הפרנסה... וכיצד זה תוכל להתרכז בכל אלה, כאשר היא יודעת, שאולי אדואר שלה נמצא, אי-שם במערב, וחסר אותה?
היא חייבת לנסוע.
אבל אין לה איך. אוה, הלוואי שיבוא אדואר הנה! היתה מתפללת מדי לילה מחדש.
הלוואי...
*
מחפש אני אותך,
ומסתכל - אולי אבחין במבט,
שכה אהבתי, פעם מזמן,
לפני יובלות כה רבים...
הו, הנערה,
אשר כך את לבי
פשוט לקחה, הלוואי ואותי היית רואה,
אותי היית רוצה,
ויותר לא ידענו דאגה.
שיר לנערה,
לאחת וליחידה,
אשר את לבי, כה בעדינות לקחה.
*
היה זה באחד הערבים הקרירים בבודאפשט. היתה זו ראשיתו של חודש נובמבר, והשלג כבר ממש עמד באוויר.
אדואר יצא לסייר קצת את רחובותיה המרכזיים של העיר היפהפיה, בטרם ישוב לצרפת בעוד מספר ימים. הוא כבר לא הביט; הוא כמעט והשלים עם העובדה, שלא היה זה אלא חלום.
לפתע, בפינת שניים מן הרחובות התנגש במישהו. הוא מלמל: "סליחה", הביט - -
"ארז'בט?!?" "אדואר?!?"
היתה זו ארז'בט!!
והם פנו משם, חבוקים - ומעתה, כך נשבעו, יהיה אשר יהיה, ויקרה אשר יקרה - הם לא יפרדו עוד לעולם.
סוף
סיום חילופי - גרסת עידן הגוגל והפייסבוק:
היה זה בוקר.
לפתע התעורר אדואר. בחיוך קל של אושר על שפתיו, הסתובב קלות לעברה של ארז'בט -
והיא לא היתה שם!!
במקום, בו היתה תמיד - היה רק קיר.
קיר חדרו של אדואר.
שום עצים. שום דשא. שום אגם. רק חדרו, המוכר לו מימים-ימימה.
מייד קם אדואר ממיטתו. אסור לבזבז זמן! מיהר לגשת אל המחשב, פתח את גוגל ואת פייסבוק ובשניהם הקיש: "הגדיש ארז'בט" +בודאפשט +יוז'ףוארוש +רומנטית
התוצאות הופיעו מייד. בגוגל הופיעו שלושה עמודים שלמים - לרבות תמונותיה המחייכות, של אהובתו היחידה - ובפייסבוק, מצא מייד את הדף שלה ומיהר ללחוץ, על "בקש חברות"...
*
היה זה בוקר.
לפתע התעוררה ארז'בט. בחיוך של אושר על שפתיה, הסתובבה קלות לעברו של אדואר -
והוא לא היה שם!!
במקום, בו היה תמיד - היה רק קיר. קיר חדרה של ארז'בט.
שום עצים. שום דשא. שום אגם. רק חדרה, המוכר לה מימים ימימה.
מייד קמה ארז'בט ממיטתה. אסור לבזבז זמן! מיהר לגשת אל המחשב, פתחה את גוגל ואת פייסבוק - ושם, ראתה הצעת-חברות.
מאדואר.
תוך דקה ושליש, כבר דיברו השניים להנאתם בטלפון...
סוף
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
